Igor Mitoraj — Kea (1979)

Kea — האי ומורשתו הקלאסית

Kea (הנקראת גם Tzia, וידועה בעת העתיקה כ-Keos) היא האי המערבי ביותר מבין איי הקיקלאדים, השוכן כ-57 ק"מ דרומית-מזרחית לאתונה. בעולם העתיק היה זה אי משגשג עם ארבע ערי-מדינה — Ioulis, Karthaia, Poiessa ו-Korissia — שכל אחת מהן השאירה אחריה עדויות ארכיאולוגיות ניכרות. האי קשור למסורת הקורוס והקורה הארכאיים: הנוער והנערה האידיאליים הניצבים שהוו את עמוד השדרה של הפיסול היווני הקדום. הקורוס הידוע של Kea — דמות ארכאית עצומה מאבן גיר שנמצאה ב-Ioulis — הוא אחד הדוגמאות המוקדמות המשמעותיות ביותר מן הסוג הזה. מיטוראי ודאי פגש מסורת זו דרך עיסוקו העמוק באוספי מוזיאונים יווניים בתחילת שנות השבעים, עוד לפני מסעו הראשון לאיטליה.

איי הקיקלאדים כולם כבר נכנסו למודעות האמנותית של המאה העשרים דרך נתיב שונה וקדום יותר: פסלוני הקיקלאדים מתקופת הברונזה הקדומה (כ-3200–2000 לפנה"ס), אותן דמויות שיש שטוחות וסכמטיות שצורותיהן האנושיות המופשטות השפיעו על ברנקוזי, ג'קומטי, הנרי מור, וכל שושלת הפיסול המודרניסטי. מיטוראי לא יצר עבודות בסגנון קיקלאדי, אך הקרקע המושגית שפסלונות אלה הכינו — הרעיון שצמצום קיצוני של הגוף לצורתו הגיאומטרית המהותית אינו עוני האמצעים אלא סוג של טוהר — ניכרת בכל מה שיצר. בכינוי גזע הנשי שלו מ-1979 בשם "Kea", מיטוראי ממקם את היצירה בשדה עמוק זה של ייחוס קלאסי אגאי מבלי להמחיש אותו פשוטו כמשמעו. הכותרת היא מעשה כיוון ולא תיאור.

יש גם ממד ביוגרפי. מיטוראי ביקר ביוון — באתונה ובעולם האיים — בכמה הזדמנויות בשנות השבעים, חקר את אוספי המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה באתונה ונתקל בברונזות ובשישים הארכאיים שהפכו לרובד קבוע בדמיונו. גזע הנשי שיצר ב-1979 נושא בו משהו מן הקורה הארכאית: תחושת גוף השלם בתוך עצמו, בר-קיימא עצמאית, שאינו זקוק לדבר מעבר לנוכחותו הפורמלית. איכות זו — השונה לחלוטין מהאי-שלמות הגיבורית של גבריו המיתולוגיים המאוחרים — עשויה להיות בדיוק מה שנועד שם האי Kea לעורר.

קנה מידה, מהדורות וגרסאות פטינה

מהדורת ארטקוריאל של ה-Kea יצאה לאור ב-1979 בסדרה של 250. המידות הסטנדרטיות הן כ-20 × 14 × 7 ס"מ — חפץ קומפקטי בקנה מידה של שולחן, יושב בנוחות ביד וחווה בעיקר בטווח קרוב ולא מהצד השני של החדר. קנה המידה האינטימי הזה אינטגרלי למשמעות היצירה: תנועת החיבוק העצמי של שתי הידיים קוראת בצורה שונה מאוד ב-20 ס"מ מאשר בקנה מידה מונומנטלי, ומיטוראי לא הפיק — ככל שמתועד — גרסה בפורמט גדול של הרכב זה.

הפטינה הסטנדרטית של ארטקוריאל היא נחושת-חומה חמה — אותו גימור המשמש על הטט סקרט ומספר מולטיפלים אחרים מהיחסים של תקופה זו עם ארטקוריאל. על ברונזות במצב טוב, לפטינה גוון אחיד על פני שטח הגזע עם עומק מעט גדול יותר ברכסים סביב הידיים ובכתפיים הקטועות. כמה דוגמאות מפתחות פריחת חמצן ירוקה קלה באזורים מוצלים לאורך עשורים; זה טבעי ואינו מעיד על אחסון לקוי. מספר קטן של דוגמאות תועד עם גימור חום-שחור כהה יותר, שעשוי להעיד על יציקה מאוחרת או פטינה מחודשת בסטודיו, ויש לבחון אותן בקפידה מול תעודת האמינות.

גרסת שיש של ה-Kea אינה מתועדת כיום. מיטוראי לא תרגם הרכב זה לאבן כפי שעשה עם מספר יצירות פיגורטיביות גדולות יותר שלו. היעדר גרסת שיש הופך את מהדורת הברונזה לצורה הסמכותית היחידה של הרכב זה, ומהדורה של 250 — בעוד שהיא ניכרת לפי הסטנדרטים של מולטיפלים עכשוויים של ברונזה, שם מהדורות של 500 או 999 נפוצות — נשארת צנועה.

הבסיס הסטנדרטי הוא לוח שיש לבן מלבני, רחב יותר מאשר עמוק, המספק פלטפורמה אופקית יציבה לגזע האנכי. טרוורטין מתועד בחלק מהדוגמאות. שני החומרים עקביים עם נוהל ארטקוריאל של התקופה. בסיס השיש, כאשר הוא מקורי ושלם, נחשב לחלק מהיצירה ומשפיע משמעותית על השלמות הנתפסת; Kea הנמכרת ללא בסיסה יש לתמחר בהתאם, אם כי הברונזה עצמה נשארת אמינה לחלוטין וראויה לאיסוף.

Kea, Ikaria, וסדרת הים התיכון של מיטוראי

ה-Kea היא אחת משתי הברונזות בקטלוג מיטוראי הנושאות שם של איי אגאי, השנייה היא Ikaria — הנקראת על שם האי שנתן את שמו לים שבו נפל איקרוס. ההצבה לצד זו מלמדת. Ikaria מזכירה את אחת הנפילות האנכיות הדרמטיות ביותר במיתולוגיה הקלאסית: הטיסה הגאוותנית של איקרוס ומפלתו לים כשנמס הדונג. Kea, לעומת זאת, אינה כותרת נרטיבית כלל — היא שמה מקום, לא אירוע. בעוד Ikaria נושאת את מלוא כובד המיתוס שלה (הגוף הנופל, העלייה הפזיזה, תוצאת חריגה מהגבולות), ה-Kea שקטה יותר: גוף נוכח לעצמו, מעוגן, מחזיק בעצמו. הניגוד ביניהם הוא אחד מההתנגדויות הפורמליות והנושאיות העדינות ביותר של מיטוראי.

שתי היצירות שייכות לשלב שבו גיבש מיטוראי את האוצר הפיסולי שלו בדיאלוג עם האוספים היווניים והרומיים שחקר לאורך שנות השבעים. המעבר מציור לפיסול — שהואץ בביקוריו הראשונים במחצבות השיש של פיאטרסנטה וקרארה — הביא עמו יחס חדש לעולם העתיק: לא עוד עולם של ציורים ודימויים, אלא של חפצים, משטחים, שברים, וההישרדות הפיזית של הגוף באבן ובברונזה. שמות האיים מתעדים מפנה זה. הם אינם נושאים אולימפיים (זאוס, אתנה, אפולו) אלא גיאוגרפיים — עולם האגאי כשטח של תרבות חומרית, של אבן מחרוטת ומתכת יצוקה שהותירו אחריהן ציוויליזציות שכבר אינן קיימות.

בהקשר הרחב יותר של יצירות הים התיכון של מיטוראי, ה-Kea יושבת לצד הטט סקרט (1978), הפרומתה (סוף שנות השבעים–תחילת שנות השמונים), וגרסאות המוקדמות ביותר של סדרת הגזעים שסופה הפיקה את ארוס בנדאטו, הצ'נטוריונה, ודמויות הגדולות המונומנטליות. המהדורות המוקדמות של ארטקוריאל — כולל ה-Kea — הן ההצהרה המקורית של אוצר שמיטוראי עסק בהרחבתו ובהעמקתו שלושת העשורים הבאים. מכאן, אספנים הלוקחים ביצירותיו ברצינות נוטים לראות בברונזות הקטנות המוקדמות לא מולטיפלים שוליים אלא טקסטים יסוד.